ביטון ואח' נ' שערי רמת השרון בע"מ ואח'

החלטה

לפניי בקשה לסילוק התביעה על הסף מטעם הנתבעת 2 - עיריית רמת השרון (להלן: "העירייה"), מפאת העדר יריבות, ולחלופין, ככל שהבקשה לסילוק על הסף תדחה, מבקשת העירייה לאפשר לה להגיש כתב הגנה מתוקן, באופן שבו תינתן התייחסות נקודתית לכל טענה בכתב התביעה המופנית, לכאורה, כלפי העירייה, באופן מאובחן מהוועדה המקומית לתכנון ובניה רמת השרון.

על פי כתב התביעה, התובעים הם בעלי הזכויות בנכס מסוים ברמת השרון, והנתבעת 1 בנתה מגדל מגורים בן 12 קומות סמוך לנכס האמור, בהסתמך על היתר בניה שניתן ביום 10/10/07.

התובעים טוענים כי ביתם ממוקם באזור מגורים המיועד לבניה נמוכה צמודת קרקע, ובין ביתם לבין המתחם הנבנה על ידי הנתבעת 1 נקבעה רצועה חוצצת המיועדת לשטח פרטי פתוח, שנאסר לבניה ומיועד לגינון בלבד.

לטענת התובעים, בניה זו מנוגדת להיתר הבניה, לתב"ע, להוראות הועדה המחוזית וכן לדיני התכנון והבניה, ובנוסף, במסגרת הבניה, הרסה הנתבעת 1 את הגינה והחצר של התובעים. התובעים מפרטים בכתב התביעה את חריגות הבניה השונות, וטוענים כי במצב דברים זה, לא ניתן כלל לאשרן. פניותיהם של התובעים, בעניין זה, אל נציגים שונים בעירייה ובועדה המקומית (וביניהם סגן ראש העיר, מהנדסת העיר, האחראי לאישורי בניה ותוכניות, אחראי תכנון עיר ואחראי הפיקוח על הבניה), לא הועילו.

התובעים טוענים, כי העירייה פיקחה באופן בלתי ראוי או בלתי מספיק על טיב הבניה, התכנון והביצוע, והתירה לנתבעת 1 לבצע בניה שלא כדין, תוך הפרת זכויותיהם של התובעים והתעלמות מפניותיהם.

התובעים עותרים לחיוב הנתבעים בסך 2,560,000 ₪.

מלכתחילה, הוגשה התביעה כנגד שתי נתבעות - שערי רמת השרון בע"מ - היא הנתבעת 1, ו"עיריית רמת השרון- הועדה המקומית לתכנון ובניה רמת השרון" – שסומנה כנתבעת 2.

בכתב ההגנה נטען כי עיריית רמת השרון והוועדה המקומית הן גופים משפטיים נפרדים, ובכל הנוגע להוצאת היתר בניה, הרי שהגורם הבלעדי הוא הועדה המקומית לתכנון ובנייה רמת השרון; עיריית רמת השרון אינה מעניקה היתרי בניה ואינה קשורה באופן ישיר להוצאת היתר הבניה, וממילא אין עילת תביעה כנגדה, ויש להורות על דחיית התביעה כנגדה ולחלופין למחוק את שמה מכתב התביעה.

במסגרת הדיון שהתקיים לפניי ביום 30/10/11 "הפרדתי" בין רכיבי אותו גוף לא קיים, כך ש"נולדו", לבד מהנתבעת 1, שתי נתבעות – העירייה והועדה המקומית. בהחלטתי מאותו מועד ציינתי, כי ניתן לראות את כתב ההגנה כמתייחס לכל הטענות שפורטו בכתב התביעה כנגד שני הגורמים האמורים. קבעתי, כי העירייה או הועדה המקומית תוכלנה להגיש, בפרק זמן של 20 יום, כל בקשה נפרדת בנוגע לטענות הסף, וכן הצעתי שלא לנקוט בהליך זה אלא לקדם את ההליך העיקרי על בסיס כתב התביעה, שכן ככל שהוא אינו מגלה עילה, תוכלנה הנתבעות לשוב ולהעלות טענה זו בהליך העיקרי.

במקביל, הוריתי על הגשת ראיות הצדדים, וקבעתי ישיבת תיאום ליום 30/5/12.

כידוע, הסעד של סילוק תובענה על הסף הוא סעד דרסטי, ולכן מן הראוי לנקוט בו במקרים חריגים ביותר, ורק כאשר ברור כי גם אם יוכחו טענותיו של התובע, אין הוא זכאי לקבלת הסעד המבוקש (ת"א (מחוזי מרכז) 704-04-09 , 719-04-09 עו"ד גלזר נ' הלברשטיין (24/1/10); ת"א (מחוזי תל אביב-יפו) 30695-03-10 אינטל ישראל (74) בע"מ נ' ש. אנפה בע"מ (9/10/11); ה"פ (מחוזי מרכז) 887-06-11 שרשי נדל"ן יזום (2009) בע"מ נ' לנקרי (21/11/11); ת"א (מחוזי חיפה) 7846-06-10 הופמן נ' אוירכמן (12/12/11)).

ברוב המקרים נוטה פסיקת בית המשפט העליון מהעת האחרונה להותיר להליך העיקרי את בירורן של טענות הסף, אפילו מדובר בבירור קצר יחסית של סוגיות כהתיישנות או תוקף כתב ויתור (רע"א 8862/08 צין טורס חדשה נ' אהרוני (2008); רע"א 7372/09 סיבריה איירליינס נ' עיזבון המנוח גריגורייביך (2010)).

בבקשתה מסבירה העירייה כי יש להבחין בין סמכויותיה לבין סמכויות הועדה המקומית וטוענת כי למעשה, אין כל מקור נורמטיבי המקים לה חבות משפטית במקרה זה.

בתגובתם טוענים התובעים, כי מבחינתם, העירייה אחראית לפעולותיה, בין אם נעשו בסמכות ובין אם לא.

התובעים מפנים, בין היתר, לפקודת העיריות [נוסח חדש] כמקור חוקי לסמכות העירייה.

סעיף 236 לפקודה מסדיר את פעולות העירייה בעניין בניינים, ולפיו:

"(א) בענין בנינים תעשה העיריה פעולות אלה:

תפקח על הקמתם, הריסתם, שינוים ותיקונם של בנינים;

תפקח על ריצופם של חצרות ושטחים פתוחים הקשורים לבנינים;